<h1>ראבי"ה סימן תע"ח</h1>
<h2>דף מ.</h2>
תנו רבנן אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. והכי הילכתא. אמר רב חסדא [אמר מר עוקבא] לא נתבקעו ממש אלא כל שאלו מניחין על גבי חבית של יין [והן נתבקעות מאליהן], [ואית דגרסי] אבוב של קליין, ושמואל אמר נתבקעו ממש. פסק רב אלפסי כיון דלא איפסקא מילתא ספיקא דאורייתא הוא ועבדינן לחומרא. והני מילי למיכלינהו בעינייהו, אבל [אי] משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו, כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא לא אסרינן לההוא בישולא דמישתכח ביה תרי [ו]תלתא שערי, אלא אם כן נתבקעו ממש, כשמואל, דספיקא דרבנן לקולא. ויש מרבותינו שפסקו בכל ענין כשמואל, דמר עוקבא תלמיד הוא לגבי דשמואל וכו', [ועוד] דמעשה רב, ושמואל (ו)אי לאו (כשמואל) דקים ליה דהכי הילכתא לא הוי עביד ביה עובדא. ומדאמר רבי יוסי שורן בחומץ וחומץ צומתו שמעינן מינה [דאם] נפלה חטה או קמח בחומץ בתחילה בלי שריית מים דאין בה חשש חימוץ. ואף על גב דלית הילכתא כוותיה דרבי יוסי הני מילי היכא שלתתו במים תחלה, וכדאמרינן בירושלמי [פרק אילו עוברין וכו'] [ה"א] וחומץ האדומי ושכר המדי וכו' אמר רבי מנא וכולהו על ידי מים, אבל בלא מים לא. וכן אם נפלו ליין מותר כפי מה שפסקנו לעיל מי פירות אין מחמיצין, ואפילו נוקשה לא הוי. וזקיני פסק דבש של גוים אין מחזיקין בו לומר קמח היה בו אם לא נודע בבירור. ודכוותה מצאתי בהלכות גדולות כתוב חטים שבאו בספינה, אם לחות הן או שנשתנו מראיהן בידוע שהגיעו עליהן [מים], ואסור להשהותן בפסח. אבל אם אינן לחות, וקשות [הן] שלא נשתנו מראיהן, אחזוקי איסורא לא מחזיקינן, ומותרין לאוכלן. וכן שדר רב צמח ריש מתיבתא. ולפי שיטתו משמע דלא סבירא ליה כשמואל דאמר נתבקעו ממש. והילכתא מותר ללתות. והאידנא שדרו [מ]מתיבתא שאין אנו בקיאין בלתיתה, ואסור. וגם בחליטה אסור דלא בקי[אין] אנן בה.
